רחל שפירא הייתה שם, בתעשיית ההי-טק, וראתה את הצורך העצום הזועק מהשטח. כשהציעו לה ללמד ב'קמפוס שטראוס',
היא חשה שליחות של ממש והתגייסה למשימה בכל הכוח.
"ממש לצידי ישבו בנות ונשים חרדיות, שהועסקו על ידי חברות השמה חיצוניות וחלק מהן הפכו לחברות טובות שלי. ההבדל בינינו היה בולט עד בוטה.
כולנו ביצענו עבודה זהה. הן לא היו פחות מוכשרות ממני, ולמרות הכל תנאי ההעסקה שלהן היו מינימליים, ושלי היו מעולים. למה? כי הלימודים שלהן סיפקו להן רק תעודה, לא תואר.
שמעתי בנות שאמרו לי: 'אם אעבוד דרך חברת השמה, אוכל לשמור טוב יותר על הזהות החרדית שלי'. אבל בשטח זה לא בהכרח נכון... ב'אינטל', למשל, עובדות שמגיעות מקבלות את התנאים שהן מבקשות. הן עובדות רק בחברה נשית, מקבלות אפשרות להוריד שעות ועוד. למעשה, ההבדל הגדול מתבטא רק בשכר ובתנאים.
לראיון המלא >>
